1כי אמרה כאשר היא אומרת "לא" נמי הוו גם כן יהיו קידושין? אמאי מדוע, והא קאמרה והרי היא אומרת "לא"! אלא לאו אין לפרש אלא כך: "רצתה" כוונתו — שאמרה "אין" "כן" "לא רצתה" כוונתו — דאישתיקה משתקה ששתקה. ושמע מינה ולמד מכאן ששתיקה שלאחר מתן מעות — ולא כלום היא, שאינה נחשבת כהסכמה של האשה להתקדש.2קשו היו מתקשים בה, בראייתו זו של רבא, בעיר פום נהרא משמיה משמו של רב הונא בריה בנו של רב יהושע: מי דמי האם דומים הדברים? התם שם, בברייתא בתורת פקדון יהבינהו ניהלה נתן אותם, את המעות, לה והם שלו, ולכן סברה חושבת היא: אי שדינא להו ומיתברי אם אזרוק אותם ויישברו — מחייבנא בהו אתחייב בהם לשלמם כמאבד ממון חבירו, לכן אין בשתיקתה ראיה שמסכימה, ואילו הכא כאן בתורת קדושין יהבינהו ניהלה נתן אותם לה מתחילה על מנת שיהיו שלה, ואי איתא דלא ניחא לה ואם יש סברה שאינה רוצה בכך — לישדינהו שתזרוק אותם.3פריך הקשה על כך רב אחאי: אטו כולהו נשי דינא גמירי האם כל הנשים למדו את הדין? הכי נמי סברה כאן גם כן חושבת היא: אי שדינא להו ומיתברי מיתחייבנא באחריותייהו אם אזרוק אותם ויישברו אתחייב באחריותם ולכן לא זרקה אותם, אבל אין להסיק מהעובדה שלא זרקה את המעות שהסכימה לקבלם בתורת קידושין. שלחה לבעיה זו רב אחא בר בנו של רב לקמיה לפני רבינא: כהאי גוונא מאי כגון זה מה יהא הדין? שלח ליה לו בתשובה: אנן לא שמיע לן הא אנו לא שמענו, לא קיבלנו, את זו שאמר רב הונא בריה בנו של רב יהושע, אתון דשמיע לכו אתם ששמעתם אותה — חושו תחששו לה לספק קידושין.4א מסופר: ההיא איתתא דהוה קא מזבנה וורשכי אשה אחת שהיתה מוכרת סרטים, אתא ההוא גברא חטף וורשכא מינה בא אדם אחד וחטף סרט ממנה, אמרה ליה לו: הבה ניהלי תן אותו לי אמר לה: אי יהיבנא ליך מיקדשת אם אתן לך אותו האם תתקדשי לי? שקלתיה ואישתיקה לקחה אותו ושתקה. ואמר רב נחמן: יכולה היא למימר לומר: אין, שקלי, ודידי שקלי כן, אכן, לקחתי, ואולם את שלי לקחתי ולא התכוונתי לקבל זאת בתורת קידושין.5איתיביה הקשה לו רבא לרב נחמן ממה ששנינו שאם קידשה בגזל או בחמס, כלומר, בדבר שקנה שלא מרצון המוכר, או בגניבה, או שחטף סלע מידה וקדשה בו — מקודשת, ומדוע אומר הוא כאן שכשחטף ממנה וקידשה שאינה מקודשת! ענה לו: התם בדשדיך שם מדובר במקרה ששידך קודם, ולכן יש לומר שאם שתקה ודאי הסכימה לקידושין.6ומנא תימרא דשני לן בין שדיך ודלא שדיך ומנין תאמר ששונה לנו הדין בין מקרה ששידך לשלא שידך — דתניא שכן שנינו בברייתא: אמר לה לאשה "כנסי קחי סלע זו שאני חייב ליכי לך ", וחזר ואמר לה "התקדשי לי בו"; אם היה זה בשעת מתן מעות, רצתה — מקודשת, לא רצתה — אינה מקודשת. לאחר מתן מעות אפילו רצתה בקידושין אינה מקודשת.7ונברר: מאי מה פירוש "רצתה", ומאי ומה פירוש "לא רצתה"? אילימא אם תאמר "רצתה" כוונתו — שאמרה "אין" "כן" ו"לא רצתה" כוונתו — שאמרה "לא", ואם כן נסיק מכאן: הא אישתיקה הרי אם שתקה — הוו הריהם קידושין. ואולם אם כן נתני שישנה מקודשת סתם, כי התם כמו שם דף יב,ב באומר "כנסי סלע זו בפקדון" ולא יפרט.8אלא מכיוון שהתנא מפרט, כך יש להבין: "רצתה" — שאמרה "אין" "כן", "לא רצתה" — דאישתיקה ששתקה, וקא תני ובמקרה של שתיקה שנה שאינה מקודשת. ומאי טעמא מה טעם הדבר שאם שתקה אינה מקודשת? משום שיכולה היא למימר לומר: אין, שקלי ודידי שקלי כן, לקחתי ואולם את שלי לקחתי ולא התכוונתי לקידושין.9ואלא קשיא הך קשה הלכה זו ששנינו שקדשה בגזל או בחמס או בגניבה או שחטף סלע מידה וקדשה — מקודשת! אלא לאו האם לא שמע מינה למד מכאן שיש לחלק כמו שחילקתי: הא דין זה שמקודשת כששתקה — הרי זה מדובר באופן דשדיך ששידך תחילה דין זה שמקודשת כששתקה — כששידך תחילה, ואילו הא דין זה שאינה מקודשת כששתקה — הרי זה מדובר באופן שלא שדיך שידך.10ב מסופר: כי נח נפשיה כאשר נחה נפשו, נפטר רב אסי, עיילו רבנן לנקוטינהו לשמעתתיה נכנסו חכמים להחזיק את שמועותיו, כלומר, לשוב ולחזור על השמועות שאמר, כדי שלא ישתכחו. אמר להו ההוא מרבנן אמר להם אחד החכמים ור' יעקב שמיה שמו: הכי כך אמר ר' אסי אמר ר' מני: כשם שאין אשה נקנית בפחות משוה פרוטה — כך אין קרקע נקנית בפחות משוה פרוטה. אמרו ליה לו: והתניא והרי שנינו בברייתא: אף על פי שאין אשה נקנית בפחות משוה פרוטה — קרקע נקנית בפחות משוה פרוטה!11אמר להו להם: כי תניא ההיא כאשר נשנית אותה ברייתא שקרקע ולא אשה נקנית בפחות משווה פרוטה — הרי זה בקנין של חליפין. דתניא שכן שנינו בברייתא: קונין קרקעות ומטלטלים בחליפין בנתינת כלי, ואף על פי שאין בו שוה פרוטה.12הדר יתבי וקאמרי חזרו לאחר מכן, ישבו ואמרו עוד שמועות בשם רב אסי, הא את זו שאמר רב יהודה אמר שמואל: כל שאינו יודע בטיב גיטין וקדושין לא יהא לו עסק עמהן, שיכול לגרום על ידי חוסר ידיעתו למכשולים רבים. אמר ר' אסי אמר ר' יוחנן: ואלה המתעסקים בנושא זה בלי ידיעה קשין לעולם יותר מדור המבול, שנאמר: "אלה וכחש ורצח וגנב ונאף פרצו ודמים בדמים נגעו" הושע ד, ב.13ושואלים: מאי משמע מה משמעות הכתוב, כיצד הוא מתייחס לענין שדיברנו בו? ומשיבים: כדמתרגם כמו שמתרגם רב יוסף את המילים "ונאף פרצו ודמים בדמים נגעו": מולדין בנין מנשי חבריהון חובין על חובין מוסיפין מולידים בנים מנשי חבריהם חטאים על חטאים מוסיפים,14וכתיב ונאמר בהמשך הכתוב "על כן תאבל הארץ ואמלל כל יושב בה בחית השדה ובעוף השמים וגם דגי הים יאספו" שם ג, ללמדנו שאלה שחוטאים וגורמים להולדת ממזרים מביאים לאסון גדול כזה, עד שאף דגי הים מתים ואילו בדור המבול לא נגזרה גזירה על דגים שבים. וראיה לדבר ממה שנאמר: "מכל אשר בחרבה מתו" בראשית ז, כב ו"בחרבה" משמעו — ביבשה, ללמד ולא דגים שבים. ואילו הכא כאן אפילו דגים שבים.15ושואלים: ואימא ואמור שלא נגזרה גזירה זו אלא עד דעביד לכולהו שיעשה את כולם, כלומר, שבועת שקר, רצח, גניבה וכו'! ומשיבים: לא סלקא דעתך יעלה על דעתך לומר כן, דכתיב שכן נאמר: "כי מפני אלה אבלה הארץ" ירמיהו כג, י, לומר שבגלל שבועת שווא בלבד נהרסת הארץ, משמע שעל כל אחד ואחד מן הדברים האלה בא החורבן.16ועדיין מקשים: ואימא ואמור: אלה לחוד, שהיא חטא חמור שיש בו חילול השם, והנך לחודיהון ואלה לעצמם, שעליהם אין בא עונש כבד כל כך אלא אם כן עשה את כולם כאחד17מי כתיב האם נאמר "ופרצו", בו"ו החיבור, לכלול את כל שאר העבירות כיחידה אחת? הלא "פרצו" כתיב נאמר, לומר שעל כל אחת ואחת מעבירות אלה יש עונש זה.18א הדור יתבי וקאמרי חזרו ישבו ואמרו עוד שמועות בשם רב אסי: הא דתנן זו ששנינו במשנה: האשה היולדת שהביאה קרבן חטאתה לטהרה מטומאת יולדת ומתה — יביאו יורשין קרבן עולתה, להשלים את חובותיה בקרבנות. אמר רב יהודה אמר שמואל: ודין זה הוא דווקא כשכבר הפרישתה האשה עצמה את העולה הזו מחיים בחייה. אבל אם עדיין לא הפרישתה מחיים — לא חייבים היורשים להביא קרבן עולה.19ומסיקים: אלמא קסבר מכאן שהוא סבור כי שיעבודא לאו דאורייתא שיעבוד נכסים אינו מן התורה, שאין אומרים שמכיון שהיתה עליה חובה להקריב גם עולה נשתעבדו לכך נכסיה, וחובה זו מוטלת איפוא על הנכסים אף לאחר מותה של האשה, גם אם לא הופרשה העולה על ידי האשה בפועל. ועל שיטה זו יש חולקים, אמר רב אסי אמר ר' יוחנן: אף על גב אף על פי שלא הפרישה את העולה מחיים. ומכאן מסיקים אלמא קסבר מכאן שהוא סבור: שיעבודא הוה דאורייתא שיעבוד הוא מן התורה.20ותוהים: והא פליגי והרי כבר נחלקו חכמים אלו בה, בבעיה זו, חדא זימנא פעם אחת, שרב ושמואל דאמרי תרוייהו שאמרו שניהם: מלוה על פה שאין עימו שטר שיעבוד קרקעות, אם מת הלווה — אינה גובה את החוב מן היורשין ולא מן הלקוחות, אף שברור שהיה מלוה, ואין החייבים מכחישים זאת. ור' יוחנן וריש לקיש דאמרי תרוייהו שאמרו שניהם: מלוה על פה גובה בין מן היורשין, בין מן הלקוחות. משמע שנחלקו כבר אותם חכמים בשאלה האם השיעבוד עצמו, בלי שטר, הוא מן התורה או לא, ומדוע נשנית המחלוקת פעמיים?21ומשיבים: צריכא נצרך הדבר להיאמר בשני המקרים; דאי איתמר בהא שאילו היה נאמר רק בזו, בענין הלוואה, היינו אומרים: בהך קאמר בזו בלבד אומר שמואל שאין כאן שיעבוד, משום שלא מלוה כתובה בתורה היא, שהרי ההלוואה הזו לא היתה אלא הסכם פרטי בין שני אנשים, אבל בהך בההיא, בענין חובת היולדת בקרבן עולה — אימא מודה להו אמור שמודה הוא להם, לר' יוחנן ולריש לקיש, שכיון שהתחייבות זו שצריכה להביא עולה כתובה בתורה — יש לומר שהיא יוצרת שיעבוד אף שלא נכתבה בשטר.22ולהיפך, ואי אשמעינן בהא ואם היה משמיע לנו רק בזו, בענין קרבן עולה של יולדת, היינו אומרים כי דווקא בהא קאמר בזו אומר ר' יוחנן שהשיעבוד מן התורה, ומדוע — שמלוה כתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא היא נחשבת, אבל בהך בזו, במלוה פרטי — אימא מודה ליה אמור שמודה לו לשמואל שאין השיעבוד מן התורה, על כן צריכא צריך שתיאמר מחלוקתם בשני המקרים.23אמר רב פפא: הילכתא הלכה למעשה היא זו: מלוה על פה גובה מן היורשין, ואינו גובה מן הלקוחות וטעמו של דבר: גובה מן היורשין — משום שאנו מקבלים את השיטה ששיעבודא דאורייתא שיעבוד נכסים להלוואה הוא מן התורה, ואינו גובה מן הלקוחות — משום דלית ליה קלא שאין לו, למלוה על פה קול, שאינו מתפרסם ברבים ואין אנשים נזהרים מלקנות מנכסיו של הלווה ולכן אין לחייב את הלקוחות להתחשב בשיעבוד שלא היה ידוע לרבים.24ב שנינו במשנה שהאשה קונה את עצמה בגט ובמיתת הבעל. ושואלים: בשלמא נניח גט — דכתיב שכן נאמר: בתורה במפורש "וכתב לה ספר כריתת... והלכה והיתה לאיש אחר" דברים כד א–ב, משמע שהגט מתיר לאשה להינשא למי שתרצה לאחר הגירושין,25אלא מיתת הבעל מנלן מנין לנו שמתירה את האשה? ומשיבים: דבר זה סברא הוא: הוא, הבעל, אסרה לכל אדם והוא שרתה התיר אותה, שכיון שאינו קיים עוד בעולם, אין מי שיאסרנה.26ומקשים: והא והרי עריות דאסר להו ולא שרי להו שהוא אוסר אותן ואינו מתיר אותן במיתתו, כגון אשת האב שגם אחרי שמת האוסר — אין האשה הזו מותרת למי שנאסרה עליו בחייו! אלא יש ללמוד זאת מדאמר רחמנא ממה שאמרה תורה ביבמה שמת בעלה שאין לה בנים שאסורה להינשא לכל אדם מלבד ליבם, ונסיק מכאן: הא הרי זו שיש לה בנים — מותרת להינשא.27ומקשים: ודילמא ושמא נפרש אחרת: אשה שאין לה בנים — אסורה לעלמא לכל ושריא ומותרת ליבם, וזו שיש לה בנים — לכולי עלמא נמי לכל העולם, לכל האחרים, גם כן אסורה! אלא, יש ללמוד זאת מדאמר רחמנא ממה שאמרה התורה אלמנה לכהן גדול אסורה, ומכאן נבין: הא הרי לכהן הדיוט היא שריא מותרת וכל שכן לישראל.28ומקשים: ודילמא ושמא נאמר כי לכהן גדול אסורה היא בלאו באיסור לא תעשה ואילו לכולי עלמא לכל העולם אסורה היא רק בעשה. על כך תוהים: האי עשה מאי עבידתיה עשה זה מה מעשיו, מה טעמו? אי דאהניא אם שהועילה מיתת הבעל להתירה תישתרי שתותר לגמרי, אי אם שלא אהניא הועילה מיתת הבעל להתירה תוקמה במילתא קמייתא שתישאר בעניינה הראשון בחיי בעלה ויהיה בה איסור מיתת בית דין!29ומשיבים: אין זו קושיה, אלמה ומדוע לא? אפשר לומר שמיתת הבעל אפיקתה הוציאה אותה מאיסור מיתה ואוקימתה והעמידה אותה על איסור עשה, מידי דהוה אפסולי כמו שהוא על פסולי המוקדשים, בהמות שהוקדשו לקרבן ונפסלו מחמת מום,30דמעיקרא שמתחילה כשהיו תמימים אית בהו יש בהם מעילה, ואם נהנה מהם — הרי זה מועל בקדשים ומתחייב על כך, ואסירי ואסורים בגיזה של צמרם ועבודה בהם. ולאחר שנפל בהם מום, כאשר פרקינהו פדה אותם — דין מעילה לית בהו אין בהם, אבל עדיין בגיזה ועבודה הם אסירי אסורים וכך אפשר לומר גם לגבי מיתת הבעל שאין היא מתירה לגמרי את האשה, ועדיין לא מצאנו מקור להתירה לנישואין.31אלא יש לומר שהמקור להיתר באלמנה מדאמר קרא ממה שאמר הכתוב "פן ימות במלחמה ואיש אחר יקחנה" דברים כ, ז ומכאן למדים שיכול אדם אחר לשאת את האלמנה. מתקיף לה מקשה על כך רב שישא בריה בנו של רב אידי: אימא אמור ותפרש שם: מאן מיהו אותו איש אחר זה שנזכר בכתוב — יבם.32אמר רב אשי שתי תשובות בדבר: חדא אחת — שיבם לא איקרי נקרא אחר שאינו איש זר לה. ועוד כתיב נאמר: "ושנאה האיש האחרון וכתב לה ספר כריתת... או כי ימות האיש האחרון" שם כד, ג ואיתקש והוקש בכתוב זה דין מיתה לגירושין, מה גירושין שריא מתיר את האשה לכל, וגומרת, כלומר, משלימה את הפירוד ואין עליה שום איסור להינשא לאחר, אף מיתה שריא מתירה וגומרת ומשלימה את ההיתר הזה להינשא לכל אדם.33ג שנינו במשנה שהיבמה נקנית בביאה כו'. ושואלים: בביאה מנלן מניין לנו שהיא נקנית? — אמר קרא הכתוב:
